כתבה שפורסמה באתר Middle East Monitor

שבעים ושש שנות כיבוש, טיהור אתני וקולוניזציה של מתנחלים, שהובילו לרצח העם בעזה כיום, אינן יכולות להיעלם בן לילה. לאור זאת, האם החזון ההיסטורי הפלסטיני והיהודי האנטי-ציוני למדינה דמוקרטית אחת שבה הפלסטינים והישראלים הקודמים חיים בדו-קיום הוא הגיוני? כיצד תבטיח מדינה כזו את ביטחון אזרחיה – האם מי שהיו מדכאים וקורבנות יצליחו לא להילחם זה בזה?

הציונות טוענת שיהודים תמיד היו ותמיד יהיו נרדפים. בהתאם לכך, היא מציגה דגם של מדינה בלעדית ליהודים כפתרון היחיד, ומקדמת אפרטהייד זה ברחבי העולם, תוך ניצול ההיסטוריה הארוכה של האנטישמיות האירופית כדי לעודד הגירה יהודית לפלסטין, לעודד יהודים לעזוב את ארצותיהם, תוך טיהור לא-יהודים מפלסטין באמצעי אלימות שונים, ואף תמיכה בפרויקטים זהותניים דומים באלג’יריה, סודאן, לבנון, סוריה ומדינות נוספות. במילים אחרות, הציונות טוענת שאלימות היא תנאי מובנה לקיום זהויות שונות ושהפרדה היא הפתרון היחיד. תנועת השחרור הפלסטינית, לעומת זאת, הצהירה לאורך ההיסטוריה כי האלימות באזור היא תוצאה של פרויקט קולוניאלי מדכא של מתנחלים, וכי פירוקו הוא הפתרון.

מי צודק? האם מדינה דמוקרטית יכולה להבטיח שלום וביטחון לכל אזרחיה? ומה אנו יכולים ללמוד ממקרים היסטוריים של קולוניזציה ודה-קולוניזציה?

 פירוק יחסי הכוח הקולוניאליים, ביסוס הלגיטימיות של המדינה הדמוקרטית

ב”חוזרים לחיפה” של ע’סאן כנפאני, הילד הפלסטיני שגודל על ידי מתנחלים ישראלים הצטרף בסופו של דבר לכוחות הכיבוש. אפשר גם בקלות לדמיין בן של מתנחלים שגדל אצל פלסטינים ובבגרותו מצטרף להתנגדות. הדבר מראה שהאלימות, הן של הכובשים והן של הנכבשים, היא תוצאה של מבנה פוליטי ולא של תכונות אינהרנטיות כלשהן. העובדה שיותר מ-90% מהיהודים הישראלים מצדדים ברצח העם בעזה ושרוב הפלסטינים מצדדים בהתנגדות היא תוצאה של יחסי כוח קולוניאליים שנכפו על ידי מדינה קולוניאלית. במילים אחרות, תפקידה של המדינה הדמוקרטית הדה-קולוניאלית אינו “לרשת” חברה מלוכדת, אלא לבנות ולפתח לכידות בתוכה. במילותיו של פאנון, “דה-קולוניזציה מביאה לקיום קצב טבעי… דה-קולוניזציה היא יצירה אמיתית של אנשים חדשים”. לשם כך נדרשה הבנה כיצד מדינת המתנחלים כופה יחסי כוח קולוניאליים ולאחר מכן לקבוע איזו מדיניות תוביל לפירוקם. המדינה הדמוקרטית היא מדינה שיוצרת דמוקרטיה.

לדוגמה, המדינה תעניק לפלסטינים את הזכויות שהמדינה הציונית שללה מהם, במיוחד זכות השיבה והזכות לפיצויים, מבלי לגרום אי-צדק ליהודים. היא תיישם מודל שיהיה הוגן לכולם, ללא קשר למעמדם החברתי-כלכלי. היא תבטל חוקים גזעניים כמו חוק היסוד: הלאום או חוק האזרחות, תבטיח שכולם יהיו שווים לחלוטין בפני החוק, ותהפוך את הציונות המדינית וכל מיני אידיאולוגיות קולוניאליות של מתנחלים לפליליות. במקום שיהיו תוכניות לימודים שונות ליהודים וללא-יהודים, היא תאחד את תוכנית הלימודים, ותבטיח שערכים אזרחיים אוניברסליים יחליפו בה את הערכים הציוניים. ברמה החברתית-כלכלית, היא תקים רשת ביטחון מקיפה עם חינוך אוניברסלי חינם, שירותי בריאות לכול ושוויון מלא בעבודה ובשכר, ותסגור את פערי ההכנסה, העוני וההשכלה שקיימים כיום. פשעי מלחמה קודמים יצטרכו להיחקר גם הם, אם כי המנגנונים יצטרכו להיקבע על ידי אזרחיה העתידיים של אותה מדינה – הן הפלסטינים והן שותפיהם הישראלים.

למדינה יהיה גם מונופול על אלימות, הכולל פירוק מנשקם של חלקים מהאוכלוסייה החמושים כיום. ואם לצטט את נר קיטרי במאמרו “המעבר ממדינה יהודית לדמוקרטיה אמיתית יועיל לכל”, היא תשתמש במונופול הזה כדי “להגן על חיי אזרחיה ולא על זכויות יתר קולוניאליות”. לבסוף, המדינה תתחייב שלא להשתמש בכוחותיה המזוינים למטרות התפשטות כפי שעשתה ישראל בעבר. כמו במקרים של קניה, דרום אפריקה ואלג’יריה בהם נדון ביתר פירוט בהמשך, גירוש לא יהיה על השולחן. ישראלים החשים קשר אמיתי לארץ (בין אם מסיבות דתיות, תרבותיות או אחרות) ייהנו מחיים כשווים בין שווים בפלסטין הפוסט-ציונית, ואילו אלה שיבחרו לעזוב יוכלו לעשות זאת בדרכי שלום.

על ידי ביטול זכויות היתר הקולוניאליות תוך הבטחת זכויות לכל, המדינה הפלסטינית החדשה תבסס ותגבש את הלגיטימיות שלה בעיני החברה שלה. באופן מכריע, במקום לתת לגיטימציה לקיומה על בסיס ייצוג אינטרסים עדתיים, היא תעשה זאת על בסיס יכולתה התפקודית לנהל את ענייני החברה שלה ולהבטיח את זכויות אזרחיה – זכויות שישראל שוללת מפלסטינים ולא מספקת ליהודים. שינוי זה – דה-קולוניזציה זו, במלוא מובן המילה – יסמן קרע עם הציונות ועם הפרויקט הקולוניאלי העולמי. התוצאה תהיה חברה שבה הזהויות השבטיות יתמוססו ואזרחיה לא רק “יתקיימו בדו-קיום” אלא למעשה יחיו יחד, שתי הקבוצות הדמוגרפיות הקודמות יהוו “פסיפס חיים” אחד, כפי שניסח זאת אילן פפה.

עם זאת, האם זהו חזון מציאותי של מה שיכול לקרות? מה אנו יכולים ללמוד מההיסטוריה של פלסטין, וממקרים היסטוריים אחרים של דה-קולוניזציה?

 אלימות תחת קולוניזציה ואחריה: דוגמאות היסטוריות

פלסטין תמיד הייתה ביתם של נוצרים, מוסלמים, יהודים, בהאים ומאמינים בני דתות רבות ושונות שחיו יחד בשלום. לפני הציונים הקולוניאליים, פלסטין קיבלה בברכה לא-פלסטינים כגון כורדים, ארמנים, צ’רקסים ויהודי אירופה. כך למשל, מיזם החינוך הציוני “TBTN” מציין כי הייתה “קהילה יהודית חשובה וחיונית בעזה בתקופה המוסלמית הקדומה”, וכי “היישוב היהודי חווה תקופת שגשוג תחת השלטון העות’מאני”. TBTN מסביר שהשלום הזה הופר בשתי הזדמנויות: הראשונה ב-1799, כשיהודים נמלטו מעזה לפני פלישת נפוליאון לפלשתינה, “מה שציין את סופה הזמני של הנוכחות היהודית באזור”. תושבי הרצועה האלה חזרו במאה ה-19 ו”העיר חזרה להיות מרכז יהודי חשוב”. זה נגמר בשנות העשרים של המאה ה-20, כאשר בעקבות ההגירה ההמונית של יהודים לארץ ישראל והבטחתו של בלפור להקים “בית לאומי ליהודים בפלשתינה”, פרצו פרעות ברחבי פלשתינה ויהודי עזה נמלטו שוב. בשני המקרים, האלימות הייתה תוצאה של התערבות קולוניאלית אירופית, ולא של הבדלים דתיים או תרבותיים מובנים. כפי שבא לידי ביטוי במכתב הפלסטיני “אל האחר שלנו”, “הציונות היא שהייתה מכשול בדרך החיים, החיים המשותפים, על בסיס חירות והגינות”.

יש המכירים בכך ומבינים שיהודים ופלסטינים יכולים לחיות בדו-קיום בארץ שלאחר הציונות, אך חוששים שבמקרה הספציפי הזה – לאחר יותר מ-76 שנות דיכוי – יתברר כי המדכאים והקורבנות כבר לא יוכלו לחיות יחד. ברור שיש לצפות לתחושות של עליונות מצד אחד ושל נקמה מצד שני. באופן מעניין, נראה כי מקרים היסטוריים של דה-קולוניזציה חושפים דפוס: כאשר מאזן הכוחות נוטה לטובת הילידים, מתרחש מעבר פחות או יותר קשה; מספר גדול של מתיישבים עוזבים, ואלה המוכנים לוותר על זכויות היתר הקולוניאליות נשארים בשלום. במילים אחרות, ההיסטוריה מלמדת שלמרות שתהליך השחרור יכול להיות אלים, השחרור עצמו למעשה מסיים, ולא מגביר, את האלימות בין אויבים לשעבר.

קניה היא דוגמה אחת כזו. מרד המאו מאו, שהחל בתחילת שנות החמישים, היה תנועת התנגדות משמעותית ואלימה נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי. לאחר שנים של תסיסה ולחץ גובר, נאלצה הממשלה הבריטית לשאת ולתת על עצמאות קניה עם תנועת השחרור הילידית. המדינה החדשה קידמה מדיניות של סלחנות והבטיחה למתנחלים שהם יכולים להישאר ולתרום כשווים. מתנחלים רבים עזבו מחשש לפעולות תגמול. אלה שנשארו נאלצו לוותר על זכויות יתר, במיוחד במונחים של חלוקה מחדש של קרקעות ומשאבים, אבל היו אפס מקרים של נקמה בקנה מידה גדול.

הסכמי אוויאן שסיימו את הקולוניזציה הצרפתית באלג’יריה קבעו כי אירופאים יכולים לעזוב, להישאר כזרים או לקבל אזרחות אלג’יראית. במאמרו “שחרור פלסטין וגורל הישראלים” מסביר איתן ברונשטיין אפריציו כי בעקבות ההודעה “קם ארגון טרור אלים בשם OAS (Organisation Armée Secrète או Secret Army Organization – ארגון הצבא הסודי) וגרם לנפגעים רבים, בעיקר אלג’ירים אך גם צרפתים אנטי-קולוניאליים, בניסיון למנוע את שחרור אלג’יריה”. אלימות זו שככה תוך חודשיים. לאחר מכן, ממשיך איתן, “רוב [המתנחלים] בחרו לעזוב את אלג’יריה. הם ברחו בבהלה, מפחד שהשליטה שלהם תסתיים. אבל למעשה, לא היה איום קיומי ממשי עליהם. הם עזבו כי היו שבויים בזהות הקולוניאלית שלהם. במילים אחרות, הם לא יכלו לדמיין מצב שבו יחיו בשוויון עם האלג’ירים. והם שילמו מחיר עצום על כך שנעקרו מביתם בגלל מנטליות הכובש שלהם… [בעוד] 200,000 צרפתים החליטו להישאר ולחיות באלג’יריה המשוחררת. מהעדויות שלהם אנחנו למדים שהם ראו באלג’יריה את הבית שלהם, ולא הייתה להם סיבה לעזוב”.

סיום האפרטהייד בדרום אפריקה פעל באותו דפוס. המשא ומתן בין ממשלת האפרטהייד לבין הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC) לווה באלימות ותסיסה ניכרות, כולל עימותים בין קבוצות פוליטיות יריבות, דיכוי משטרתי ותקריות כמו טבח בויפטונג וההתנקשות בכריס האני, מנהיג בולט של ה-ANC. הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, לעומת זאת, התאפיינו בשיעור הצבעה גבוה. הממשלה הפעילה מדיניות דה-קולוניאלית כגון חקיקה להעצמה כלכלית שחורה ורפורמות קרקע ששללו מהמתיישבים כמה מזכויות היתר שלהם, ומתנחלים שבחרו להישאר כאזרחים עשו זאת בדרכי שלום. ועדת האמת והפיוס סיפקה גם היא מודל מעניין, כאשר חקרה הפרות שבוצעו בעבר ובכך אפשרה למבצעי הפרות זכויות אדם ששיתפו בגילוי מלא את מעשיהם והוכיחו כי פשעיהם נבעו ממניעים פוליטיים (אמת) להגיש בקשה לחנינה (פיוס); בכך השפיטה הייתה של התוכנית הפוליטית הקולוניאלית שגרמה לפשעים ולא של הכלים האנושיים שבהם השתמשה לשם כך.

נראה כי מקרים אחרים של דה-קולוניזציה פועלים באותו דפוס, ומראים כי מה שעלינו לחשוש ממנו אינו פירוק מדינת ישראל הקולוניאלית או הקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית, אלא ההתפתחויות בתקופת המעבר ביניהן. ניתן לצמצם סכנה זו למינימום, או אפילו למנוע אותה, על ידי למידה ושיפור של המודלים של דרום אפריקה וקניה, כאשר תנועת השחרור הפלסטינית ושותפיה הישראלים לדה-קולוניזציה ולשלום עובדים עליה יחד. תושבי פלסטין הבהירו, עשור אחר עשור, שמדינה דמוקרטית היא מה שאנחנו רוצים לראות מהנהר ועד הים. עליהם לפעול כדי להפוך את החזון הזה לברור עוד יותר לידיד ולאויב כאחד. אנו מזמינים את האחר שלנו – המתיישבים של היום – “להשתדרג ממתנחלים לאזרחים”, כפי שניסח יפה חברנו הישראלי נר קיטרי, ולהצטרף אלינו במאבקנו המשותף לחירות לכולם.

“[הובילו אותנו] להאמין שלא נוכל לחיות ללא מדינת-לאום, שמא לא רק שיישללו מאיתנו זכויות היתר שלה, אלא גם נמצא את עצמנו מנושלים כמיעוט הקבוע. האומה הפכה את המהגר למתנחל ואת המתנחל לעבריין. האומה הפכה את המקומי ליליד וגם את הילידים לעבריינים. בהיסטוריה החדשה הזו, כולם קורבנות הקולוניזציה – מתיישבים וילידים, פושעים וקורבנות, רוב ומיעוט. ברגע שנלמד את ההיסטוריה הזו, אולי נעדיף להיות שורדים, במקום זאת.” – “לא מתנחל ולא יליד”, מחמוד ממדאני

אלן אלמדין היא תומך ביוזמת המדינה הדמוקרטית האחת.
סת’ מוריסון הוא פעיל יהודי אנטי-ציוני אמריקאי התומך בארגונים פרו-פלסטיניים, כולל קול יהודי לשלום. מידע ארגוני לזיהוי בלבד. הוא כותב בשם עצמו בלבד.

Sign up to express your support of the One Democratic State solution.

שתף את הנושא הזה באמצעות